<h1>חדושי רבינו קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[כתובות ו' ע"א] האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא. פירש"י ז"ל [ד"ה מסוכריא] נקב גיגית, שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותה בבלאי בגדים. אסור להדוקא משום סחיטה, וכן פירשו אחרים והקשה הרב ר' נתן בעל הערוך [ערך סבר ה'] לפי זה א"כ היכי אמרינן דר' שמעון מודה בה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות, דהא לעולם אינו חייב כשאינו מתכוון משום פסיק רישיה אלא היכא שהוא נהנה בדבר, והראיה מדאמרינן התם בסוכה [ל"ג ע"ב] הדס שהיו ענביו מרובין מעליו פסול, ואין ממעטין אותו בי"ט, ר' אלעזר ב"ר שמעון מתיר. ואקשינן והא קא מתקן מנא, ואמרינן דר' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוון מותר, והא פסיק רישא ולא ימות הוא, הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי. אלמא דכל היכא שלא נהנה בדבר לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות לחיובי עליה. עוד הביא ראיה מדאמרינן [שבת כ"ט ע"ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והא התם דפסיק רישא ולא ימות הוא, שהרי כלאים הוא לבוש ואפ"ה כיון שאינו נהנה בהם שאינו צריך להן מותר. עוד הביא ראיה מדאמרינן במסכת שבת [ק"ג ע"א] התולש תלשין אם לאכילה כמלא פי הגדי. ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא. ופרכינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וא"כ לאכילה אמאי אינו חייב בכל שהוא שהרי מיפה הוא את הקרקע. ופריק דעביד בארעא דלא דיליה [הוא], כלומר שהוא אינו נהנה בדבר, אלמא דלא חשיב פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה במלאכה. לפיכך פירש הוא ז"ל מסוכריא דנזייתא, מגופה שעל פי החבית דלא אזלי משקין לאבוד, דהא פסיק רישיה וכדאמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר דתולין [קמ"א ע"א] לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה. ומיהו מה שכתב דלא הוי פסיק רישא אלא כשיש לו הנאה באותה מלאכה, אינו מחוור דזיל בתר טעמא מה טעם אמרו דפסיק רישא חייב משום דלא אפשר שלא תעשה המלאכה, וא"כ מה לי אם יש לו תועלת במלאכה אם לאו, כיון שהמלאכה נעשית, ועוד שהראיות שהביא אינן ראיות כלל, דההיא דסוכה שאני התם משום דהושענא לא כלי גמור הוא, והלכך כל שיש לו הושענא אחריתי לאו כלום הוא, וההיא דמוכרי כסות משום דלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר שיהנה ממנו מחמת מלבוש וזה אינו מתכוון למלבוש אלא לנושאה על כתפו. וההיא דתולש תלשין היינו טעמא משום דיפוי קרקע אינה מלאכה בגופה, אלא מחמת מלאכה אחרת נעשית מלאכה זו דבסילוק התלשין הקרקע מתיפה מאליו, וכל מלאכה שנעשית מתוך מלאכה אחרת לא חשיבא מלאכה אלא במתכוון לה או בנהנה ממנה דלא אמרי דפסיק רישיה (ולא) חייב אלא במלאכה שהיא עצמה היא גוף המלאכה ואינה יוצאת מתוך מלאכה אחרת הא לאו הכי לא והיינו טעמא דחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה, כיון שהמלאכה אינה נעשית אלא מתוך מלאכה האחרת והוא אינו מכוון לה לא חשיבא מלאכה הילכך הכא כיון דעביד בארעא דלא דיליה שהוא אינו נהנה ממנה פטור, והאי טעמא נמי סליק לההוא דסוכה, ומיהו הפירוש שפי' נכון ועקר.
ומה שפירש"י ז"ל נקב שבצד (החבית) [הגיגית] אינו נכון משום דבסחיטה דמשקין ליכא אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש, וכל דאזיל לאבוד לא חשיב מפרק ופטור וכדמוכח התם [שבת קמ"ה ע"א], וכן כתב הר"ש [בחידושיו] דתרי מיני [סחיטה נינהו], סחיטה דמשקין וסחיטה דמים, סחיטה דמים חיובא משום מלבן ולא שנא אזלי לאבוד ולא שנא לא אזלי לאבוד חייב, וסחיטה דמשקין אינה משום מלבן אדרבה לכלוכי מלכלכי אלא חיובא משום מפרק וכל היכא דאזלי לאיבוד אינו חייב, ומיהו במים פעמים הוא חייב אפילו בלא סחיטה וכדאמרינן התם [זבחים צ"ד ע"ב] שרייתו זהו כבוסו, ופעמים אינו חייב עד דסחיט וכדאמרינן התם [ביצה י"ח ע"א] מה טעם אין מטבילין כלים בשבת דילמא אתי לידי סחיטה. וענין זה כך הוא בכלים לבנים לעולם אינו חייב משום השרייה לחוד עד דסחיט להו, משום דבשרייה לא מלבני אבל בסחיטה מלבני, וכי אמרינן דשרייתו זהו כבוסו, היינו בבגדים מלוכלכים דע"י (המים) [השרייה] מתכבסים הם מעט, ואפשר לקיים מה שפירש"י ז"ל נקב שבצד גיגית בחבית של מים.
<h2>דף כט.</h2>
[כתובות ק"ו ע"א] תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והמלמדין הלכות קמיצה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. מכאן יש סמך לתלמידי חכמים המלמדים בשכר שמותר להם עד כדי פרנסתם ופרנסת אנשי ביתם.
[כתובות כ"ח ע"ב] תנא בית הפרס דרבנן. כלומר, דהיכא שהמקום הזה בחזקת טהרה הם נאמנים לעשותו בית הפרס שהוא טומאה דרבנן, ואם נטמאת תרומה לא אוכלין אותה ולא (טורפין ולא) [שורפין אלא] תולין, אבל להחזיקו בטומאה דאורייתא לשרוף עליה תרומה לא. והא דאמר רבי יהודה דמנפח אדם בית הפרס והולך. נראה, דאפילו לדבר הרשות סומך על בדיקה זו. ומיהו אפילו לדבר מצוה נמי בעי בדיקה, אבל במצוה נמהרת נראה דאפילו בלא בדיקה, כגון לישא אשה וללמוד תורה או לדון ולערער עמהם, וכבר הארכתי בזה בעירובין פרק בכל מערבין בס"ד.
<h2>דף לו.</h2>
[כתובות כ"ז ע"ב] והא דאמר רבה מה לי לשקר קשיא לן היכי דמי, אי נהרא דרגיל דפסיק הוא, אם כן, מאי טעמא דאביי דהא לאו מיגו במקום עדים הוא, ואי נהרא דלא פסיק היכי קאמר רבה דמשום מיגו מהימניא ליה דליכא מיא, יש לומר, דרבה ודאי לא קאמר דמהימניא ליה דליכא מיא דהא ודאי אנן סהדי דאיכא מיא, אלא רבה סבר דהאי גברא דקאמר דלא הוו תמן מיא הרי הוא כאילו אמר שהחמור לא מת מחמת שהמים הזיקוהו, וקא סלקא דעתך דרבה דמהימן במיגו שלא מת החמור מחמת המים דהא אילו אמר הכי בהדיא אין באורחא דנהר פקוד אזלי, מיהו לא מת החמור במים מהימן במיגו דכל עיקר לא אמר ליה אידך דלא ליזיל באורחא דנהר פקוד אלא משום דאיכא מיא והמים יזיקו לחמור, והילכך אי אמר בהדיא דלא הזיקו המים לחמור מהימן במיגו, וקא סלקא דעתך דרבה דהשתא נמי כיון דנפיק האי טענה מכלל טענתיה מהימניא ליה בהא, ואביי אהדר ליה דליכא להמוני בהכי דמיגו במקום עדים הוא, וכיון דליכא להימוני בעקר טענתיה ובעיקר טענתו הוא מוכח שלא מהימני ליה במאי דנפיק מכלל טעותיה וקיימא לן כאביי.
<h2>דף נא.</h2>
[כתובות ק"ב ע"א] ת"ש כתב שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים. פי' והכא ליכא למימר דהודאה הוא, דא"כ פשיטא דאין בנו פדוי, אלא הכא ודאי בשבא להתחייב לו לכהן לכתחלה בשטר עסקינן, וקאמר דחייב. ואפ"ה אין בנו פדוי משום דאין פודין בשטרות, ושטר זה שהוא בא להתחייב עכשיו עליו כשטר אחר דמי. ופרקינן שאני התם דמשתעבד מדאורייתא. אבל מי שאינו מחוייב כלל לעולם אימא לך שאינו מתחייב בתחלה בשטר. אי הכי אמאי כתב. כדי לברר לו כהן. דשטר מהני לברר לו כהן, אע"ג דלא מהנה להתחייב בו לכתחלה. ומקשי' אי הכי בנו אמאי אינו פדוי. האי אי הכי לא מתפרש באי אמרת בשלמא, דאפילו לדידן לא משמע לן דמשום שהוא משועבד מדאורייתא הוא, אלא שהוא בא להתחייב עכשיו, קשיא לן נמי אמאי אין בנו פדוי, ויש כיוצא בו בתלמוד. ופרקינן כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. אע"פ שבשעת פרעון לא פריש לפדיון בנו אלא שנתנו משום פרעון חובו, כיון דמתחלה מחמת פדיון בנו הוא שנתחייב לו, אבל אם אמר לו בשעת [פרעון] בפירוש שהוא נותנם לו בתורת פדיון בנו, בהא ודאי בנו פדוי ואפילו מדרבנן, דליכא למיגזר אטו שטרות דעלמא אלא בשלא פי' בשעת פרעון וכדפרישית.
<h2>דף נב.</h2>
[כתובות פ"ד ע"א] ר' עקיבא אומ' אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. כלומ' והילכך כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו, וס"ל דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ואפילו ר' טרפון נמי ס"ל הכי דלא פליג אלא היכא שלא זכו בהן, אבל היכא שזכו בהן יורשין, כלומ' דאיתנהו ברשותייהו מודה. והיינו דקאמ' בסמוך הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה. ובכולי תלמודא דאמרי דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מהכא שמעי' לה. ואי קשיא לך היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים האיך ינתנו לכתובה. בשלמא לבעל חוב אפשר לומ' דכל שלא זכו בהן יורשין לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבעל חוב, אבל לכתובה קשיא דהא קיימא לן דכתובה אפילו מיניה דידיה מן הקרקע היא, וכי מי עדיף מטלטלין אלו כשהן ברשות אחרים משאלו היו ברשות הבעל ממש מחיים דאין האשה גובה כתובתה מהן. ואפש' לומ' דס"ל לר' טרפון כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. והא דאמרי' במלוה דינתן לכתובה, לאו למי' דמוציאין מן הלוה בעל כרחו ומשום דמשתעבדי לבעל חוב מדר' נתן וכמו שכת' הרב אלפסי ז"ל בהלכות, דהא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה וכדאיתא לעיל בשלהי פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"ב ע"א] אלא שאם בא (לפרוש') [לפרוע] שינתן לכתובה, ואכתי איכא למידק מלוה האיך תנתן לבעל חוב ולכתובה, והא קיימא לן דמלוה ראויה היא ואין בעל חוב וכתובה נוטלין בראוי כבמוחזק [ראה בכורות נ"ב ע"א]. ואפשר לומ' דהני תנאי סברו לה כר' דאמר התם [בכורות שם עיין ב"ב קכ"ה ע"ב] דמלוה מוחזק'. והכי איתא התם דר' עקיבא הכי ס"ל. ומיהו לפי מה שפירשנו זה אינו קשה כלל דהא פריש' לעיל דלאו משום שעבוד קאמרי' אלא כל שלא זכו יורשים ממש ראוי לפרוע למי שנתחייב בו המת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו דלאו משום שעבוד הוא, שכך כתב גבי ינתנו לכושל שבהם אע"ג דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה, ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בו המת דהא לא קאמר אע"ג דמטלטלי דיתמי לבעל חוב ולכתובה לא משתעבדי [אף] כשהן ברשות אחרים לא משתעבדי, הילכך ליכא חלוק בין כתובה לבעל חוב כלל כנ"ל.
<h2>דף נב:</h2>
[כתובות פ"ד ע"א] מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי מחזיר. דירושה אינה חוזרת ביובל וכדאיתא התם [בכורות נ"ב ע"ב]. ואי דרבנן, כלומר אבל מן הדין לאו יורש הוא, והילכך חייב להחזיר ביובל דלא עדיף מלוקח. דמים מאי עבידתייהו, דקרקע בלא דמים חוזרת לבעלים ביובל, ואמר רב לעולם קסבר ירושת הבעל דאוריתא וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ואע"ג דמן הדין לא היה לו להחזיר, משום פגם משפחה אמרו שיחזיר לאלתר ויתנו לו הדמים וינכה מן הדמים דמי קבר אשתו. ואסיקנא דרב לטעמיה דר' יוחנן בן ברוקא קאמר דירושת הבעל דאוריתא, וליה לא ס"ל אלא דרבנן. ואיכא דקשיא [למה] ליה לרב למימר דר' יוחנן ירושת הבעל דאורייתא ס"ל, לימא לעולם ירושת הבעל דרבנן ס"ל וכדשנין כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם (משפיו) [משפחה] יחזיר לבני משפח' לאלתר אפילו קודם היובל, ובני משפח' חייבי' ליתן לו דמים כמה דשוה מהשתא ועד היובל וינכה להן מאותן הדמים דמי קבר אשתו. ולאו קושיא היא חדא דמן הדמים סתמא דמי כל השדה משמע, אלמא דדמי כל השדה יש להן לתת לו, ועוד דמיד יש לו להחזירו להם ביובל אפילו כי מהדר ליה השתא ליכא דמים כלל דלא נפקא ליה מידי בין חזרה דהשתא לחזרה דיובל, דהא לא שוי ליה מידי מהשתא ועד היובל שהרי אינו רשאי לקבור בו מתיו ולא לעשות בו שום דבר.
